רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. אָדָם קוֹבֵעַ עַל חֲבֵירוֹ קָרְבַּן נָזִיר שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. אֲבָל אֵינוֹ מַפְרִישׁוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. רִבִּי זְעוּרָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. אָדָם קוֹבֵעַ עַל חֲבֵירוֹ חַטָּאת חֵלֵב שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. אֲבָל אֵינוֹ מַפְרִישׁוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
אדם קובע על חבירו קרבן נזיר. לקבוע לו קרבן שאם יצטרך יקריב אבל אינו מפרישו בפרטות שלא מדעתו דהכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה דקחשיב לעיל. וגרסינן להא בפ''ב דנזיר בהלכה ה' וכן אמר ר''ז וכו' לענין חטאת חלב כן ומטעמא דאמרן:
הלכה: הָאִשָּׁה בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ כול'. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. אַרְבָּעָה מְחוּסְּרֵי כַפָּרָה מַפְרִישִׁין עֲלֵיהֶן חוּץ מִדַּעְתָּן. וְאֵילּוּ הֵן. זָב וְזָבָה וְיוֹלֶדֶת וּמְצוֹרָע. שֶׁכֵּן אָדָם מַפְרִישׁ עַל בְּנוֹ הַקָּטָן וְהוּא נָתוּן בָּעֲרִיסָה. נִיחָא זָב וְזָבָה וּמְצוֹרָע. יוֹלֶדֶת. וְיֵשׁ קְטַנָּה יוֹלֶדֶת. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי רְדִיפָה רִבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רַב חוּנָה. עִיבְּרָה וְיָֽלְדְה עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. הִיא וּבְנָהּ מֵתִים. מִשֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. הִיא וּבְנָהּ חַיִים. עִיבְּרָה עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְיָֽלְדְה מִשֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. היא חָיָה וּבְנָהּ מֵת. מַיי כְדוֹן. שֶׁכֵּן אָדָם מַפְרִישׁ עַל בִּתּוֹ קְטַנָּה. מִכֵּיוָן שֶׂהִשִּׂיאָהּ לֹא כְבָר יָֽצְאָת מֵרְשׁוּת אָבִיהָ. אֶלְּא שֶׁכֵּן אָדָם מַפְרִישׁ עַל אִשְׁתּוֹ חֲרֶשֶׁת. וְכָאן סוֹטְה קְטַנָּה אֵין אַתְּ יְכִיל. דְּאָמַר רִבִּי זְעוּרָה רִבִּי יוֹסְא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. קְטַנָּה שֶׁזִּינְתָ אֵין לָהּ רָצוֹן לֵיאָסֵר עַל בַּעֲלָהּ. וְחֲרֶשֶׁת אֵין אַתְּ יְכִיל. דִּכְתִיב וְאָֽמְרָ֥ה הָֽאִשָּׁה֭ אָמֵ֥ן ׀ אָמֵֽן. אָמַר רִבִּי אָבוּן. שַׁנְייָא הִיא. 58a דִּכְתִיב וְשָֽׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ׃
Pnei Moshe (non traduit)
אמר ר' אבין שנייה היא וכו'. כלומר אלא דשאני סוטה והיינו טעמא שיכול בעלה להפריש שלא מדעתה דכתיב ושמחת אתה וביתך ומכיון דמעוכב הוא לשמוח עמה ברגל מפריש הוא חוץ מדעתה אפי' מקודם הרגל:
גמ' אמר ר' יוחנן ארבעה מחוסרי כפרה וכו' גרסינן להא לקמן ריש פ''ב דסוטה דבעי התם מהו שיפריש בעלה של הסוטה את קרבנה חוץ מדעתה ורצה לפשוט שם הש''ס מעיקרא מהאי דר' יוחנן שמפריש עליה שלא מדעתה והדר דחי לה כדלקמן ואגב דקאמר בתרה כי מענין זה בפסח מייתי נמי להא:
שכן אדם מפריש. קרבן זב או זבה או מצורע על בנו הקטן או בתו הקטנה והוא נתון בעריסה ואין לו דעת כדמרבינן מזאת תורת בין גדול בין קטן:
ניחא זב וכו'. דמרבינן אף קטן וקטנה אלא יולדת בתמיה היכי משכחת לה דנימא זאת תורת היולדת מרבה אף לקטנה וכי יש קטנה יולדת דהא לא כן א''ר רדיפה וכו' בריש יבמות בהלכה א' ולא משכחת לה שתהא חיה אא''כ עיברה וילדה משהביאה שתי שערות והרי היא גדולה:
מאי כדון. והשתא מאי קאמרת ביולדת ומשני שכן אדם מפריש על בתו קטנה משעיברה ועדיין לא הביאה סימנין ויכול להפריש על הלידה שאח''כ ופריך דהא נמי לא משכחת לה דמכיון שהשיאה לא כבר יצאת מרשות אביה ואין הפרשתו כלים ובסוטה גריס מכיון שהביאה ופירשתי שם לפי הגי' וגי' דכאן היא עיקרית:
אלא שכן אדם מפריש וכו'. וקרא דזאת תורת היולדת לא תימא דמרבה קטנה אלא בגדולה וחרשת ואע''פ שאין בה דעת. וכאן מהדר הש''ס להא דהתם בסוטה כמו שהבאתי לעיל:
וכאן סוטה וכו' כלומר דאכתי סוטה לא מצית למילף מהא דר' יוחנן שאין צריכה דעת דתרוייהו לא משכחת לה בסוטה דבקטנה אין אתה יכול לומר שכן אדם מפריש על אשתו קטנה דהא אמרינן בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון לאסור על בעלה ושתהא צריכה לברר ספיקה במי המאררים וכן חרשת אין אתה יכול לומר בה שכן מפריש וכו' דהא כתיב ואמרה האשה וגו' ודריש לה בהאי תלמודא שם סוף פ''ד ואמרה האשה פרט לאילמתא ואמר אל האשה פרט לחרשת שאינה שומעת:
רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. אָדָם שׁוֹחֵט פִּסְחוֹ שֶׁלְחֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. אֲבָל אֵינוֹ מַפְרִישׁוֹ אֶלָּא מִדַּעְתּוֹ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. מַתְנִיתָה אָֽמְרָה כֵן. הָאִשָּׁה בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ. שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ שָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ. תֹּאכַל מִשֶּׁלְבַּעְלָהּ. מַה נָן קַייָמִין. אִם בְּמַמְחִין. סְתָם אִשָּׁה מַמְחָה לוֹמַר. אֶצֶל בָּנַיי אֲנִי רוֹצָה. אִם בִּשֶׁאֵינְן מַמְחִין. מַתְנִיתָה בְּמַמְחִין. אֲתַא רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מַתְנִיתָה בְּמַמְחִין. לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל דְּרִבִּי אֶלְעָזָר. דְּרִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר. אָדָם שׁוֹחֵט פִּסְחוֹ שֶׁלַּחֶבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. אֲבָל אֵינוֹ מַפְרִישׁוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. שַׁנְייָא הִיא פֶסַח. שַׁנְייָא הִיא חַטְּאת. פֶסַח לִכְשֶׁתַּגְדִּיל רָאוּי הוּא לְהִתְכַּפֵּר בּוֹ. חטָּאת לִכְשֶׁתַּגְדִּיל אֵינוֹ רָאוּי הוּא לְהִתְכַּפֵּר בּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
פסח לכשתגדיל ראוי הוא להתכפר בו. לכשתגדיל אקרבן קאי וכלומר דגבי פסח מסתברא הוא דלא בעינן דעת בעלים שאפי' הפרישו שלא מדעתו והוא נתכפר בפסח אחר שהפריש לעצמו מ''מ ניחא ליה להבעלים בהפרשתו של זה שהרי אינו מפסיד כלום שראוי הוא אפי' אח''כ שיעבור שנתו עליו להתכפר בו בשביל שלמים שמותר הפסח לעולם שלמים ואף לאחר שעברה שנתו ימכר ויקח בדמיו שלמים אבל חטאת לכשתגדיל ותעבור שנתה שוב אינו ראוי להתכפר בה לקרבן אחר שהיא אחת מה' חטאות המתות ונמצא שזה שהפריש בשבילו שלא מדעתו והוא נתכפר בחטאת האחרת מפסידין הבעלים בהפרשתו של זה ולפיכך אין למידין פסח מחטאת לענין זה:
שנייא היא פסח וכו'. כלומר דהש''ס מהדר אין דודאי פליגא היא על דר' אלעזר דאיהו בעי למילף מהא דקאמר ר' יוחנן לעיל בחטאת חלב שאין מפרישין אלא מדעת דהוא הדין גבי פסח נמי כן אבל לאו מילתא היא דשאני פסח מחטאת:
לית הדא פליגא על דר' אלעזר וכו'. ואי בממחין מיתוקמא בדווקא א''כ קשיא על רבי אלעזר דהא השתא שמעינן דדוקא בשממחין זה על זה הוא דאמרינן שתאכל משל בעלה הא בסתמא תאכל במקום שהיא רוצה ואע''פ שזה שהפריש עליה אביה הוא שלא מדעתה דהא מן הסתם רוצה היא תמיד אצל בעלה ואפ''ה יוצאת י''ח משל אביה והא לר' אלעזר אין מפרישין הפסח אלא מדעת:
מתני' בממחין. כלומר דדחי לה הש''ס דלעולם בממחין איירי וכן כי אתא ר' ירמיה וקאמר בשם ר' יוחנן דמתני' בממחין מיתוקמא. ולא קשיא מאי קמ''ל דברגל רדופין איירי כדקאמר רבי יוחנן לקמן והש''ס לא אסיק הכא למילתיה ומשום דמקשה על ר' אלעזר כדלקמיה והדר אסיק לה:
אם בשאינן ממחין. סיומא דמילתא היא וכלומר אלא ודאי לא תוקמא להמתני' אלא אם בכה''ג דכשאינן ממחין מיירי דכל א' וא' שחט בשבילה ואינן יודעין זה מזה כלום והאשה ג''כ לא ידעה בתחילה אלא אח''כ נודע לה ששניהם הפרישו ושחטו בשבילה והשתא קמ''ל דצריך שתאכל משל בעלה ולא משל אביה ומשום דהואיל ומסתמא דעתה על של בעלה וא''כ מה שהפריש עליה אביה הוי שלא מדעתה ואין מפרישין הפסח שלא מדעת והיינו כדר' אלעזר:
סתם האשה ממחה לומר אצל בעלי אני רוצה. ואצל בני הכתוב בספרים אגב שיטפא דלקמן הוא כלומר דא''כ מאי קמ''ל פשיטא הוא דסתם האשה ממחה על של אביה ומסתמא היא רוצה בשל בעלה:
אם בממחין. כלו' אי דמיירי שהאשה יודעת ששחטו עליה שניהם וכל אחד ואחד הפריש הפסח בשבילה וממחין הן זה על זה שזה אומר אני רוצה שתמנה על שלי שהפרשתי ושחטתי בשבילה וזה אומר אני רוצה על שלי:
מתניתא אמרה כן. ממתני' שמעינן כן שאין מפרישין להפסח אלא מדעת דקתני האשה בזמן שהיא בבית בעלה וכו' ומה אנן קיימין למתני' דאיצטריך לאשמועי' שתאכל משל בעלה:
אדם שוחט פסחו של חבירו. אחר שהפריש שיהא זה לפסח יכול הוא לשוחטו שלא מדעתו שזכות הוא לו אבל אינו מפרישו שלא מדעתו דשמא אינו נוח לו בזה וגרסינן להא בריש פ''ב דקידושין:
אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. פִּיסְחְן שֶׁלְנָשִׁים רְשׁוּת. וְדוֹחִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. פִּיסְחְן שֶׁלְנָשִׁים וְשֶׁלְעֲבָדִים רְשׁוּת. כָּל שֶׁכֵּן דּוֹחִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. מַצָּתָן מָה הִיא. רִבִּי לָֽעְזָר אָמַר. חוֹבָה. רִבִּי זְעוּרָא אָמַר. רְשׂוּת. רִבִּי הִילָא אָמַר. דִּבְרֵי הַכֹּל. מַתְנִיתָה מְסַייעְא לְדֵין וּמַתְנִיתָה מְסַייעְא לְדֵין. מַתְנִיתָה מְסַייעְא לְרִבִּי זְעִירָא. חֲזֶרֶת מַצָּה וּפֶסַח לַיְלָה הָרִאשׁוֹן חוֹבָה. וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים רְשׁוּת. מַתְנִיתָה מְסַייעְא לְרִבִּי הִילָא. לֹֽא תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עוֹנִי. אֶת שֶׁהוּא בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ הֲרֵי הוּא בְקוּם אֲכוֹל מַצָּה. וְנָשִׁים הוֹאִיל וְהֵֹן בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ הֲרֵי הֵן בְּקוּם אֲכוֹל מַצָּה. וְהָא תַנִּינָן. כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָא הָאֲנָשִׁים חַייָבִין וְהַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת. אָמַר רִבִּי מָנָא. חוֹמֶר הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא בָאָה מִכֹּחְ בְּלֹא מַעֲשֶׂה.
Pnei Moshe (non traduit)
אמר ר' מנא. שנייא הכא דחומר היא מצות עשה שבאה מכח לא תעשה דכתיב בהאי קרא לא תאכל עליו חמץ וכו' והלכך הכא הוא דגלי קרא כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה ולא ילפינן שאר מצות עשה שהזמן גרמא מינה:
והא תנינן. שם כל מצית עשה שהזמן גרמא וכו'. ואמאי נילף ממצה דאמרת לד''ה חייבין:
מתניתא מסייעא לר' הילא. במצתן לד''ה חובה כדדריש בהאי ברייתא מהיקשא לא תאכל עליו חמץ וכו' את שהוא בבל תאכל חמץ וכו':
מתניתא מסייעא לדין וכו'. איכא חדא ברייתא דמסייע לר' זעירא דקתני חזרת ומצה ופסח בלילה הראשון חובה ומהיכא נפקא לן דלילה הראשון חלוק משאר כל הימים מדכתיב גבי פסח על מצית ומרורים יאכלוהו הכתוב קבעו עליו חובה וא''כ למ''ד פסחן חובה מצתן נמי חובה ולמ''ד פסחן רשות דקרא בגברי מישתעי מצתן נמי רשות:
ר' לעזר אמר חובה. ובקידושין שם גריס א''ל חובה ר' זעירא אמר מחלוקת ר' הילא אמר דברי הכל וגי' זו עיקרית היא דר''ז מוקי לה במחלוקת דתנאי דלקמן דלמ''ד פסח חובה מצתן נמי חובה ולמ''ד פסחן רשות מצתן נמי רשית ור' הילא אמר במצה דברי הכל מודים שהיא חובה להן:
מצתן מה היא. אם הוקשה מצה לפסח או לא:
פסחן של נשים ושל עבדים רשות כל שכן דוחין עליו את השבת בלשון תמיה מיתפרשא דאי אמרת רשות וכי כ''ש הוא שדוחין השבת אדרבה אם רשות הוא בדין שלא ידחו את השבת כן פירשתי בקידושין ויש לפרש דבניחותא קאמר ואעבדים קאי דאע''ג דדין נשים ועבדים שוה במ''ע שהז''ג מ''מ הואיל דעבדים אתו לידי חיובא כשרבו משחררו וא''כ כ''ש הוא משל נשים לעניין דחיית שבת:
אמר ר''א פסחן של נשים. בפסח ראשון רשות הוא ואעפ''כ דוחין עליו את השבת וגרסינן סוגיא זו בפ''ק דקידושין בהלכה ז' ומקצתו לעיל סוף מס' חלה:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. בְּרֶגֶל רְדוּפִין שָׁנוּ. אֵי זֶהוּ רֶגֶל רְדוּפִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה כֵּירִבִּי בּוּן. זֶה רֶגֶל רִאשׁוֹן שֶׁאָבִיהָ רוֹדְפָהּ 58b לְבֵית בַּעֲלָהּ. לֹא הָֽלְכָה רֶגֶל הָרִאשׁוֹן. רֶגֶל הַשֵּׁינִי מָהוּ שֶׁיֵּיעָשֶׂה רֶגֶל רְדוּפִין. לְעוֹלָם יֵשׁ לָהּ רֶגֶל רְדוּפִין. אַלְמָנָה מָהוּ שֶׁיְּהֵא לָהּ רֶגֶל רְדוּפִין. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. הָֽלְכָה רֶגֶל הָרִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת בְּבֵית אָבִיהָ. אוֹ הָדָא אָֽמְרָה. לְעוֹלָם יֵשׁ לָהּ רֶגֶל רְדוּפִין. אוֹ הָדָא אָֽמְרָה. אַלְמָנָה מָהוּ יֵשׁ לָהּ רֶגֶל רְדוּפִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה כֵּירִבִּי בּוּן. תִּיפְתָּר שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים וְאֵין לָהּ בַּעַל. וּסְתָם הָאִשָּׁה מַמְחָה לוֹמַר. אֶצֶל בָּנַיי אֲנִי רוֹצָה.
Pnei Moshe (non traduit)
אמר ר' יוסי בר' בון תיפתר וכו'. כלומר דבלאו הכי לא תפשוט מידי לאלמנה דעלמא דאיכא למימר דתיפתר דהכא מיירי שיש לה בנים אלא דבעל אין לה שמת לאחר ששחט עליה ומש''ה תאכל במקום שהיא רוצה דסתם אשה ממחה לומר אצל בני אני רוצה. אלא דמכיון שעכשיו הלכה לעשו' בבית אביה אפשר שדעתה היתה מתחלה על של אביה ולפיכך תאכל במקום שהיא רוצה ולעולם אימא לך באלמנה דעלמא שאין לה בנים אע''פ ששחט עליה בעלה קודם שמת. מכיון שהיא עכשיו בבית אביה תאכל משל אביה:
או הדא אמרה וכו'. כלומר דדחי לה הש''ס דמהכא לא תפשיט דאיכא למימר דאז להכי קתני לעשות בבית אביה לאשמועי' שלעולם יש לה רגל רדופין דלאו דוקא רגל הראשון שאחר הנשואין אלא כל זמן שהיא רדופה לבית אביה אם הוא ברגל הראשון שהלכה אצלו תאכל במקום שהיא רוצה דהכל בשהלכה לעשו' בבית אביה תליא מילתא או הדא אמרה וכו' א''נ להשמיענו שאף אלמנה יש לה רגל רדופין ולהכי הוא דקתני לעשות בבית אביה וזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה ולא תפשוט מידי:
נשמעינה מן הדא. דקתני הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה ומדקתני לעשות בבית אביה ולא סגי ליה למיתני רגל הראשון שחט עליה אביה וכו' אלא לאו הא קמ''ל דלעולם כשהיא הולכת לעשות בבית אביה ואפי' נתאלמנה אחר ששחט עליה בעלה יש לה דין רגל רדופין ותאכל במקום שהיא רוצה:
אלמנה מהו שיש לה רגל רדופין. כגון ששחט עליה בעלה ומת אח''כ ושחט עליה אביה והוא רגל הראשון אחר נשואיה אם יש לה דין רגל רדופין לענין שתאכל במקום שהיא רוצה או דילמא דנימא דכיון שמת בעלה מסתמא אין דעתה אלא בשל אביה:
לא הלכה רגל הראשון. לבית אביה רגל השני שהלכה מהו שיעשה רגל רדופין לדינא דמתני' ויש לפרש נמי לדינא דמתני' דכתובות ופשיט לה שלעולם יש לה רגל רדופין בפעם הראשון שהיא הולכת אחר הנשואין לבית אביה:
אמר ר' יוחנן ברגל רדופין שנו. השתא הדר למילתא קמייתא דלעיל דמוקמינן להמתני' דבממחין איירי ולא תיקשי א''כ מאי קמ''ל פשיטא דתאכל משל בעלה כדאמר ר' יוחנן בכתובות ברגל רדופין שנו ה''נ במתני' כן וכדמפרש ר' יוסי בר' בון זה רגל ראשון שאביה רודפה לבית בעלה וכלומר הואיל וברגל הראשון אחר הנשואין היא רדופה לילך לבית אביה להגיד שבחה שבבית בעלה ואביה צריך לרודפה שתחזור לבית בעלה והלכך אי לאו הא דקתני דתאכל משל בעלה ה''א דבכהאי גוונא תאכל משל אביה משום דברגל הראשון ניחא לה שתעמוד אצל אביה וקמשמע לן דאע''פ כן מכיון שהיא צריכה לחזור לבית בעלה תאכל משל בעלה. והך דר' יוחנן בכתובות פ' המדיר בהלכה ד' איתמר ועל המתניתין המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כו' ובנוסחא דהאי תלמודא רגל אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ועלה קאמר נמי ר' יוחנן שם ברגל רדופין שנו א''נ דהאי דר' יוחנן אסיפא דמתני' קאי הלכה רגל הראשון וכו' ומפרש לה דברגל רדופין שנו ולפיכך תאכל במקום שהיא רוצה והא דאקשינן לעיל ארישא אי בממחין מיירי מאי קמ''ל לא חש הש''ס לתרץ דבאמת לגופה לא איצטריך אלא אגב דקתני בסיפא דברגל הראשון וברדופה לבית אביה תאכל במקום שהיא רוצה קתני רישא דבשאינה רדופה לעולם תאכל משל בעלה ועיקר. והשתא שייך שפיר הא דבתרה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source